נדחתה בר"ע על החלטת בימ"ש בנוגע לחוב של המבקש לעיריית ת"א

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת דותן) מיום 21.3.07 בתיק ע"א 2106/02, כפי שתוקן בהחלטת ההרכב לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984 מיום 14.8.07.

ב.        ביום 24.4.02 קיבל בית משפט השלום בתל אביב (השופטת סימון) את תביעת המשיבה (א' 27861/98), וחייב את המבקש לשלם למשיבה "סך של 37,886 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל מיום 7.12.92 (סך 105,505 ש"ח נכון להיום)" (עמ' 14). ביום 21.3.07 נערך דיון בערעור שהגיש המבקש (ע"א 2106/02), במהלכו קיבלו הצדדים הצעת פשרה שהעלה ההרכב - וניתן פסק דין כדלקמן: "יש לשבח את ב"כ המערער על כך ששמע להמלצת בית המשפט... פסק הדין יתוקן ויעמוד על סכום של 36,700 ש"ח, נכון למועד פסק הדין. כפוף לתיקון הזה, הערעור נדחה ללא צו להוצאות" (עמ' 9). ביום 10.4.07 הגישה המשיבה בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין (בש"א 7850/07), בה הופנתה תשומת לב בית המשפט לכך שבפסק דינו מיום 21.3.07 נאמר "36,700 ש"ח נכון למועד פסק הדין", בעוד שהצעת בית המשפט (והסכמת הצדדים) היתה לקיזוז 1186 ש"ח מחוב המבקש - והעמדת החוב על 36,700 ש"ח נכון ליום התביעה (קרי למעלה ממאה אלף ש"ח בערכים מעודכנים). ביום 14.8.07 קיבל בית המשפט את הבקשה. בית המשפט קבע כי הוא עצמו העלה את הצעת הפשרה באופן המתואר על ידי המשיבה - ושלא היתה כל כוונה להפחית מהחוב עשרות אלפי שקלים. ההרכב העיד על עצמו כי "מדובר בטעות בהיסח דעת אשר נבעה מחוסר תשומת לב, ולפיכך החלטנו לקבל את הבקשה" (עמ' 3).

ג.        כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שבפנינו, ובה שתי טענות - פרוצדורלית ומהותית. (1) נטען כי למבקש זכות ערעור על פסק הדין והחלטת התיקון הבלועה בו - שכן אחרת "תהיה התוצאה כי החלטת בית המשפט... הגם שהיא סופית ומסיימת ההליכים בתיק, לא ניתנת לבחינה במסגרת הערעור" (סעיף 11 לבקשה); (2) נטען כי המבקש נתן את הסכמתו להצעת הפשרה כפי שנוסחה בפסק הדין מיום 21.3.07, ושמשמעות החלטת התיקון היא אכיפתו של הסכם שהמבקש לא הסכים לו. עוד נטען כי לאחר שקיבל את בקשת התיקון חש בית המשפט "כי הצעתו מקפחת את המשיבה" (סעיף 14), ולפיכך נעתר לה - ולא לכך נועד סעיף 81 לחוק בתי המשפט. ביום 20.11.07 התבקשה תגובת המשיבה. בתגובה (מיום 24.12.07) נטען כי המדובר בערעור ברשות; כי עיון בכתב הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי מוכיח שהפחתה כה ניכרת של החוב כלל לא עמדה על הפרק; ושנאמנים דברי בית המשפט בהחלטת התיקון - שניתנה לאחר דיון בו טען בא כוח המבקש - כי הסכמת הצדדים התייחסה להפחתת הקרן (בלבד) לסך האמור. 

ד.        לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית - בניגוד לנטען, אין המדובר בערעור בזכות. אל נכון הזכירו הצדדים את הפסיקה ברע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד (לא פורסם) ובע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי, פ"ד נט(4) 467. העיקרון הוא כי "אין 'דרגתה' הנורמטיבית של החלטת התיקון יכולה להיות גבוהה מזו של פסק הדין המתקן אותה עצמו, 'ולא תהא כהנת כפונדקית'" (פרשת קינן). וכדברי השופט  (כתארו אז) ריבלין בבש"א 4511/05 עירית בת יום נ' גני יפית (לא פורסם) "עצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מכלל 'גלגול שלישי' ולהקנות זכות ערעור". כך באשר לתיק העיקרי, כך באשר להחלטת התיקון. המבקש אמנם הפנה למספר מקרים בהם נדון הערעור על החלטת התיקון כערעור בזכות - אך המדובר בתיקים שהחלו דרכם בבית המשפט המחוזי, ולכן נדונו בזכות בבית המשפט העליון.

ה.        שנית - לגופה של בקשה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123) - ואין הבקשה שלפנינו באה בכללם. עניינה של הבקשה תחום לשאלה האם היה פער - אותו ניתן לתקן לפי סעיף 81 - בין ההצעה שהציע ההרכב וקיבלו הצדדים, לבין האופן בו נוסחה בפסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן נפלה שגגה כאמור, ומדובר אפוא בסוג העניינים שניתן לתקנם לפי סעיף 81. לא ראיתי דופי בכך; ראו דברי ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, תשנ"ט-1999, סעיף 21 בעמ' 207, המציין כי סעיף 81 נועד, בענין תיקון טעויות סופי והשמטות מקריות, למקרה שבו "נוצר פער בין כוונתו של בית המשפט בעת מתן פסק הדין לבין מה שנכתב בפועל, והכוונה לא היתה לאפשר לבית המשפט לכתוב פסק דין חדש". ראו גם ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667, 670 (השופט כתארו אז - שמגר); ע"א 159/90 סולל בונה נ' ברק אור פ"ד מז(4) 17, 21 (השופט כתארו אז - מצא והאסמכתאות דשם). כן ראו ח' בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2, 2004), 47; גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, 2007),  365- 366. עוד ייאמר, כי עיון בהשתלשלות ההליכים מעלה שתיקון הטעות מחויב המציאות - ושלסכום כפי שנרשם במקור לא נמצאה אחיזה בהליך ובטענות הצדדים. על כן, אף אם על פניו נראה פער גדול בין הסכום המתוקן לבין קודמו - ברי כי הסכום המתוקן הוא הנכון, ואין היגיון להניח הסכמה לפשרה כה מרחיקת לכת מצד המשיבה.

ו.        כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.

           המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח.

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מפ+הג

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: